משאנחנו ילדודס קטנטנים המסגרות שבהן לקחנו חלק, חינכו אותנו שאנחנו טובים כשאנחנו מרצים. שהאהבה שיתנו לנו תלויה באם אנחנו עושים את מה שאומרים לנו.
וכשאנחנו עומדים על שלנו, מעיזים לסתור את הסמכות, או פשוט לא להיות ״מצטיינים״ אנחנו נחשבים כ״בעייתיים״, כ״חוצפנים״ או ״מופרעים״.
אם זה בגן- ״ילדים טובים יושבים יפה ובשקט.״
אם זה בבתי ספר- צריכים לשנן עמודים על גבי עמודים של חומר לא רלוונטי ולא מעניין בשיט
אם זה בצבא- תהיה מצטיין! תצא לקצונה! תקריב את חייך (אתם קולטים?)
אם זה במשפחה- ״תסיים לאכול מהצלחת״ (גם אם הבטן כואבת כבר), ״תגיד שלום יפה לסבתא״ גם אם אני לא רוצה שיגעו בי עכשיו בכלל. ״אל תמרה את פי״ ויש עוד המון דוגמאות.
וכל כך חשוב לנו שיאהבו אותנו, חשוב לנו להיות שייכים, רצויים, שיגידו עלינו שאנחנו מדהימים ואנשים טובים. והרי זה ברור שנרצה את כל זה.
אז אנחנו מרצים. אנחנו לומדים להשתיק את הרצונות שלנו, את האינטואיציה שלנו, את הקולות שלנו שחושבים ורוצים אחרת ועושים משהו שמנוגד לרצון שלי כדי שמישהו אחר יאהב אותי.
כשאנחנו גדלים אנחנו מביאים את דפוסי הריצוי האלו לתוך הזוגיות.
אם זה להיות במגע- גם כשממש לא בא לי. וכן, מותר לנו לסרב למגע מבני הזוג שלנו.
אם זה להסכים למיניות- כי אני גבר ועכשיו מצופה ממני ״לספק, להיות טוב, לזיין ולגמור בזמן הנכון״. כדי להיות בעל ערך.
אם זה כשהוא מענג אותי, ואני רוצה לדייק אותו אבל חוששת לעשות את זה, כדי שלא יפגע, או יכעס עלי. אז אני שותקת ומזייפת הנאה ואפילו אורגזמה.
אנחנו מרצים את בני הזוג שלנו במה שאנחנו לובשים, בהאם להסתפר או להתגלח, בלשנות את ריח הגוף שלנו, בדפוסי ההתנהגות שלנו, בלהגיע לפגוש את המשפחה ועוד ועוד..
אני פעם שקלתי לעשות הגדלת חזה כי האקס שלי אהב נשים עם חזה גדול, ורציתי שהוא ימשך אלי יותר, ירצה אותי יותר, והוא גם זרק שיהיה לי מהמם חזה גדול.
העבודה על להפסיק לרצות אחרים לא נעשית ביום או יומיים, אבל ההבנה שאני מרצה- יכולה ליפול ולפתוח ערוץ חדש.
אני מזמינה אתכם להתחיל לשים לב בתור התחלה, מתי אני עושה משהו כי אני באמת רוצה, מתוך תשוקה, אהבה ונינוחות. ומתי אני עושה משהו למרות שאני לא כזה רוצה.
כשדיברתי עם אחד המונחים שלי על ריצוי הוא אמר ״אם אני לא נפגע מזה פיזית, האם זה באמת ריצוי?״
התשובה היא בהחלט!
אנחנו לא צריכים להגיע למצב של פגיעה פיזית או נפשית כדי להבין שחצינו לעצמנו גבול.
מכירים את התחושה של הריקנות אחרי שעשיתם משהו שלא רציתם? או תחושה של חוסר אנרגיה, או שרץ קול בראש של ״למה עשיתי את זה?״ – זו דרך מדהימה להתחיל לשים לב למקומות שבהם אתם מרצים.
כשאנחנו מפסיקים לחיות עבור אחרים, אנחנו מתחילים לחיות עבור עצמנו.
אנחנו מתחברים לעצמנו. אנחנו מרגישים עוצמתיים. מדויקים, מלאי אהבה וערך עצמי.